עוד שנייה בן 38 והאמת אהבתי המון.
אהבתי את ההורים שלי בדרך שלי עד שהם החליטו
(או שזה שם למעלה החליט) שהם היו כאן מספיק.
אהבתי כמה ילדות מקסימות אהבת ילדות בדיוק כמו באגדות, למרות שזה היה בכלל ברמלה.
התחלתי לאהוב את עצמי ואת מי שאני אי שם בגיל 19 וחצי .
ומשם…
קיבלתי סחרחורת של אהבות ובני זוג כאלה ואחרים: אהבות שונות משונות.. לכל אחד היה את הצבע שלו, את הסגנון והדרך שלו להביע עד כמה הוא אוהב אותי.
היום הזה שהפך להיות לסמל מסחרי וחותמת גומי ” לאהבה”, מעורר בי אנטגוניזם לא קטן.
לא צריך יום מיוחד על מנת לאהוב.
לא את הבן זוג שלך, לא את הבת זוג שלך ואתם יודעים מה? גם לא את ההורים, האחיינים ושאר הקרובים לנו.
עשייה אמיתית, נתינה כשצריך ודאגה בזמן אמת היא (!) אהבה אמיתית.
הרבה יותר מאיזה דובי חמוד, או זר פרחים (ויסלחו לי כל לקוחותיי מהענף).
תאהבו עד כלות, אבל אל תשכחו שגם לאהבה יש תו פג תוקף אם לא מטפחים אותה.
תתייחסו לקרובים שלכם באהבה ואל תשכחו “לעבוד” בזה בדיוק כמו שאתם רצים כל בוקר להחתים שעון במשרד. זה בדיוק אותו דבר ואפילו יותר חשוב.
העריכו את המחוות הקטנות, את הנתינה ואת שיחת הטלפון מאחותכם המבוגרת.
אל תסננו את ההורים שלכם כי אתם “באמצע משהו”. כי אחרי ה”משהו” הזה תמיד יהיה עוד משהו ועוד משהו. אבל ההורים- לא תמיד יהיו.
עוד שנייה בן 38 והאמת אהבתי המון והאמת? זה אף לא נגמר 🙂
שיהיה חג אהבה (ולא מסחרי) שמח
אוהב
אבי