כל כך הרבה נכתב על ההבדל בין הפרסום הישן לבין הפרסום החדש ועל היתרונות והחסרונות של האופליין מול האונליין. שאלות ותהיות האם זה סופו של “הפרינט הממומן”, או רק תחילתו של עידן חדש של פרסום אחר, שונה, אחד כזה שמעניק ללקוח ערך שלא היה עד היום וחוסך ממנו תוכן שיווקי מיותר שצריך היום רק משום שהמותג היה בטוח “שזה הלקוח הפוטנציאלי”..
אז מי באמת צודק? למי יש את הפוטנציאל הגדול ביותר להצליח? מי מביא יותר ללקוחות לפתח החנויות? ואת מי אפשר לבדוק בצורה יסודית?
שמעו סיפור:
רשת של חנויות לצעצועי מין גדולה בישראל החליטה לפני כמה חודשים לצאת במסע פרסום רחב. כחלק מאסטרטגיית השיווק היא החליטה לפרסם טיזרים רכים ברשת האינטרנט, רכשה באנרים באתרי המדיה הגדולים בישראל ( כמובן בהתאם לחוק ללא שום מסר מפורש, אלא רק מרומז) ואף פרסמה בפייסבוק ובאינסטגרם את המסרים שרצתה, הכול על מנת לקבל חשיפה ראויה. מנכ”ל החברה שראה דבר אחד או שניים בימיו ומכיר את תחום הפרסום בישראל, התעקש להשקיע ממון רב גם בפרסום “אופלייני”. הפרסום כלל שלטי חוצות, פרסומות על גבי בניינים במקומות אסטרטגיים ו…. פרסום על גבי אוטובוסים ומוניות בכל רחבי המדינה.
עד פה הכול עבד כמו שצריך. הטלפונים לא איחרו להגיע, קצת רעש מצד התקשורת שתמיד אוהבת אייטמים מסוג זה ועוד פידבקים ברשתות החברתיות, כולם היו מרוצים.
עד ש…
אחת מחברות האוטובוסים החליטה להחליף בין האוטובוסים הנוסעים בציר תל אביב לבין צי האוטובוסים שנסע יום ביומו ב: בני ברק!
מיותר לציין שלא לזה התכוון המשורר, בטח שלא כהחלטת חברה. אף אחד לא לקח את זה בחשבון. והבאלגן? חגג.
זו תמצית החיסרון בפרסום הישן: יקר הרבה יותר, לא ממוקד והכי חשוב- לא מסוגל ברוב הפעמים להיחלץ מבלת”מים.
סופו של הסיפור ידוע מראש: חברת הפרסום הורידה את הפרסומות, חברת האוטובוסים לא הבינה מה רוצים ממנה, ורשת החנויות? חזרה לפרסם באינטרנט במסגרת המגבלות שלה.